פסק-דין בתיק ת"א 21788/04

1.    התובעת נטלה מהבנק הנתבע (להלן: " הבנק") הלוואות למימון בנייה של קוטג'ים ווילות בשכונת רמות בירושלים (להלן: הפרוייקט"). בתביעה זו מבקשת התובעת לחייב את הבנק בהשבת סכומים שגבה ממנה כריבית פיגורים בגין הלוואות שלא סולקו במועדן וכן, לשפותה ולפצותה בגין הוצאות משפטיות שחויבה בהן - בכללן הוצאות בהליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגדה על ידי הבנק, ובשל הנזק שנגרם לה בעטיים של הליכים אלה.

התובעת מעמידה את תביעתה על סכום של 1,493,683 ש"ח כשסכום של 983,072 ש"ח נדרש בשל חיובי ריבית ביתר, ויתרתו בגין הוצאותיה ונזקיה.

הטענה כנגד החיוב בריבית פיגורים, מתייחסת להלוואות שהתובעת נטלה מהבנק בסכום כולל של 4,500,000 ש"ח בתקופה שבין יוני 1993 ועד  מאי 1995. ההלוואות הועמדו, כל אחת לתקופה של 4 שנים כשהאחרונה שבהן אמורה להיפרע במאי 1999. בקשות של התובעת לאשראי נוסף מהבנק, נדחו. בספטמבר 1996 החלה התובעת לפגר בתשלומים השוטפים בגין ההלוואות הללו, וחשבון ההלוואות חויב בריבית פיגורים בשל הפיגור. החוב סולק לבסוף על ידי התובעת במהלך שנת 2000 אך עוד לפני שהחלה בסילוקו פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל כנגדה. 

2.    בפי התובעת שתי טענות מרכזיות:

הבנק ליווה את הפרוייקט מתחילתו ב-1987, אומנם לא במסגרת של הסכם ליווי פיננסי, אך במתכונת שמהותה הכלכלית דומה - העמדת אשראי בהתאם להתקדמות הבניה לרבות לצורך מיחזור אשראי קיים - והפסקת האשראי לתובעת ביוני 1996 וחיוב חשבונה בריבית פיגורים לאחר מכן, היו בניגוד למוסכם עמה;

לא היה נימוק ענייני להפעלת לחץ על התובעת באמצעות איומים בנקיטת הליכי הוצאה לפועל ובסופו של דבר בנקיטתם, לנוכח העובדה שבידי הבנק היו לאורך כל תקופת האשראי בטחונות ששווים עולה לאין ערוך על היתרה הבלתי מסולקת של החוב.

3.    הבנק משיב על הטענות הללו:

לא הייתה עליו כל חובה להמשיך ולהעמיד אשראים לתובעת; הפסקת האשראי לתובעת הייתה משיקולים עניינים הקשורים בהתנהלותה והתחייבה גם מהוראות בנק ישראל; התובעת נמנעה מלפרוע את ההלוואות למרות שהיו בידה אמצעים לכך; הבנק לא העמיד את ההלוואות לפירעון מיידי חרף הפיגור בפירעון ההלוואות אלא הסתפק בגביית ריבית פיגורים על הסכומים שלא סולקו במועדם; חיובי הריבית שהתובעת מלינה עליהם נעשו בהתאם להסכמים עמה וכדין;

הליכי הוצאה לפועל שהבנק נקט בהם היו בלתי נמנעים לנוכח התנהלותה של התובעת ותוכיח יעילות הצעד שננקט - פתיחת תיק הוצאה לפועל לשם מימוש שתי יחידות דיור שהיו ממושכנות לטובת הבנק - מה שדרבן את התובעת להחזיר את החוב מבלי שהיה  צורך להמשיך בהליכי ההוצאה פועל.

כן טוען הבנק בכתב ההגנה ובתצהיריו, שהתובעת קיבלה את הצעת הפשרה שלו לסגירת החוב; כי במסגרת ההצעה הזו וויתר הבנק על סכום של כ-203,000 ש"ח מהחוב וכי תנאי להצעה זו היה שכל צד יוותר על טענותיו כלפי משנהו. עם זאת, הבנק אינו חוזר בסיכומיו לטענה שהתובעת אינה יכולה לחזור ולתבוע אותו לאחר שעשתה עמו הסכם פשרה.

4.    טרם שאפנה לעובדות ביתר הרחבה, אני מבקשת לציין את הדברים הבאים:

התובעת סומכת את תביעתה בעניין חיובי הריבית על הסכמות ששררו בינה לבין הבנק. לטענתה הבנק הוא שהפר את ההסכמות עמה, ואת החיובים בגין ריבית פיגורים יש לבטל כליל הואיל והיא הייתה זכאית להמשיך ולקבל מהבנק אשראי נוסף לצורך מחזור החוב.

יחד עם זה טוענת התובעת שריבית פיגורים היא פיצוי מוסכם מראש ש" יש בו משום אלמנט עונשי"; כי חיובה בריבית כזו הביא לגידול בלתי מוצדק של החוב ולהתעשרות שלא כדין של הבנק,  וכי על בית המשפט להפחיתו מכוח סמכותו לפי דין החוזים הכללי.

ואולם, מעצם העובדה שהתובעת סבורה שטענה זו מסייעת לה עולה, שהיא מכירה בכך שהבנק אף הוא צד שנפגע מהפרה כנגדו ובכל מקרה, כשמדובר בפיצוי מוסכם מראש, מדובר בהפחתתו - לא בביטולו. וכך נכתב בנושא זה: "הפחתת שיעור הפיצוי אינה מבטלת את הסכם הפיצוי, הנותר על תלו; רק שיעור הפצוי, הקבוע בהסכם, מופחת. (גבריאלה שלו: " דיני חוזים", מהדורה שניה, עמ' 593).

כן טוענת התובעת שהבנק גבה במשך תקופה ארוכה ריבית פיגורים על האשראי הקיים מבלי לפעול לגביית החוב, וכי בזה התעשר על חשבונה שלא כדין. בה בעת מלינה היא על כך שהבנק איים בפתיחת הליכי הוצאה לפועל לגביית החוב ולבסוף גם פתח בהליכים אלה.

לי נראה שהטיעון האחד מוציא את האחר. הרי אם חטאו של הבנק הוא בזה שהשהה את הליכי הגבייה של החוב, כיצד יתכן שהוא חטא גם בזה שהוא נקט בהליכים אלה. 

ואשר לחוות דעת מומחה שהוגשה על ידי התובעת לעניין הסכומים שנגבו ממנה ביתר, בשל חיובה בריבית פיגורים -

חישוב הסכומים הללו בוצע על בסיס ההנחה שהבנק היה אמור לפרוש את החוב בגין ההלוואות ממועד תחילת הפיגור - ספטמבר 1996 - ועד לסילוקה של כל הלוואה מתוך הסכומים ששולמו בפועל על ידי התובעת במהלך התקופה שלאחר מכן, כשהסכומים ששולמו נזקפים תחילה לזכות ההלוואות היקרות יותר.

מאחר שסכומים משמעותיים על חשבון החוב שולמו ממרץ 1997 ועד דצמבר אותה שנה, ואחר כך רק בשנת 2000, תנאי הפירעון של ההלוואות "מוכתבים" למעשה על ידי התובעת, ובדיעבד. בתקופת "הפרישה", התובעת מחויבת בריבית לפי השיעור "הרגיל" החל על ההלוואות המקוריות, או כשתקופת הפרישה משתרעת מעבר לתקופה המקורית - בריבית "רגילה" בשיעור שהיה נוהג אז בבנק על הלוואות צמודות מדד, והיא פטורה, כפי שעולה מהאמור, מביצוע תשלומים שוטפים לפירעון ההלוואות.